רחוב הקדרים (סיפורים מתחנת האוטובוסים) 

רחוב הקדרים הוא רחוב קטן. מעין סימטה ליד התחנה של אוטובוס מספר עשרים וארבע.
ביום אפשר לראות את הקדרים יושבים בחוץ ליד החנות, מסובבים את האבניים, יוצרים כדים וקערות והכלים מוצבים בחנות על מדפים ומתייבשים לאיטם לפני הכנסתם לתנור.
אנשים רבים שמגיעים לתחנת האוטובוסים הגדולה שומעים על רחוב הקדרים ובאים לראות את הקדרים בעבודתם. אולם, אף אחד לא קונה מהם כלים.
בערב, מסדרים הקדרים את החנות, מנקים אותה והולכים לבתיהם.
בלילה, מאוחר, מגיעה כרכרה ואליה רתומים ארבעה סוסים לבנים. שני בחורים לבושים שחור יורדים ממושב העגלון. הם נעים בשקט בתנועה אחידה כאילו גוף אחד הם. מעבירים את כל כלי החרס מהחנות אל הכרכרה. מעמיסים בשקט, בעדינות את הכלים, מכסים הכל בבד גדול, עולים ביחד אל מושב העגלון ונוהגים את הכרכרה עם הסוסים הלבנים אל מחוץ לתחנת האוטובוסים הרחק הרחק.
לילה, חצות, שקט. רק צליל נקישות הסוסים נשמע.
מי הם שני הנוהגים בכרכרה עם הסוסים הלבנים ?

ילדה קטנה אחת התבוננה בלילה מחלון חדרה וראתה את שני האנשים לבושי השחורים הנוהגים בכרכרה הרתומה לארבעה סוסים לבנים. ראתה אותם עוצרים ברחוב הקדרים.
היא היתה סקר נית, רצתה לדעת מי הם הנוהגים בכרכרה, מאין הם באים ומה הם עושים שם בחצות הלילה ברחוב הקדרים.
החליטה להתגנב בלילה מביתה לרחוב הקדרים, להסתתר בכרכרה ולראות מה יקרה.
לילה אחד, ליל לבנה מלאה בשמיים, התגנבה הילדה, טיפסה בשקט ובזריזות אל תוך הכרכרה כאשר שני הרכבים היו בתוך החנות. הכרכרה היתה כבר עמוסה בחלקה בכלי חרס מכוסים בבד. התכרבלה לה ככדור בפינה, מתחת לכיסוי הבד, שמעה את צעדיהם החרישיים של שני הרכבים העולים, מטפסים אל מושב העגלון.
והכרכרה יצאה מרחוב הקדרים, מתגלגלת ומתקדמת ויוצאת מתחנת האוטובוסים הגדולה ונוסעת היישר אל ההרים. ההרים כהים והלבנה מלאה, זוהרת בלובן ומסביב הכל בהיר וקסום. מציצה הילדה בזהירות, מתרוממת מעט, מטה את צוואה קדימה עד שהיא רואה את פניהם של הרכבים והיא נדהמת כי פניהם פני עורבים, שני עורבים שחורים גדולים ומכונפים בכנפיים שחורות זוהרות וכמו קשתות צבעוניות שזורות בהן.
ובעודה נדהמת ועוצרת את נשימתה בבהלה, מתחילה הכרכרה להתרומם באוויר. ע וד וע וד ע ולה מעלה מעלה, מרחפת ועולה.
הלבנה מעל ניראת יותר ויותר גדולה.

עכשיו רואה הילדה כי הלבנה הגדולה הופכת לפתח ענק, עגול והכרכרה המרחפת עוברת דרך הפתח ובצד השני גולשת אל תוך עמק. הסוסים והכרכרה מחליקים ברכות אל העמק. שקט שם, שקט מאוד. רוח לא נושבת, רחש לא נשמע. שמיים זרועי כוכבים והלבנה שוב הרחק בשמיים נראית ככדור ענק, לבן, זוהר.
הרכבים, שני עורבי הקסם, יורדים מין הכרכרה וביחד, בתנועות כנפיים אחידות מורידים את כל הכלים מין הכרכרה.
הילדה ממקום מחבואה מתבוננת, עוד מעט יגלו אותה. ליבה פועם בעוז והיא חוששת שהם יכולים לשמוע את פעימות ליבה. והינה מסירים הרכבים את קצה הכיסוי שנותר והילדה מולם, קטנה, מכורבלת בפינה.
מתבוננת הילדה בעיני העורבים בחשש ורואה חכמה וטוב וחמלה זורמים אליה מעיניהם. הם מרימים אותה בכנפיהם מן הכרכרה ומורידים אותה אל האדמה, שם נפרש לפניה העמק והכל סביב זרוע בגבישי אור מנצנצים וזוהרים. מול עיניה הופכים הכלים שהובאו בכרכרה מרחוב הקדרים, לאט לאט, כל כלי לגביש אור מנצנץ.
זהו עמק השפע, היצירה והיופי האין סופי, שולחים הרכבים מחשבת תשובה לשאלתה של הילדה.
במקורו, מרים עורב רכב גביש קטן מנצנץ ומניח אותו בכף ידה של הילדה.

בבקר, מתעוררת הילדה כשקרן שמש ראשונה מפזזת ומלטפת את פניה. היא פוקחת את עיניה, מחייכת.
בכף ידה הקטנה מנצנץ גביש מלא זוהר שפוגש בקורי הזהב של קרן שמש עולה ואלפי קשתות צבעוניות נשברות לרסיסי אור צבעוניים נפלאים.